חיים של ציירים

life-of-painters-blogpost1

בואי תציירי על הלוח סוס !

כשהייתי תלמידת יסודי במושב שלי, נהלל, הייתי הציירת של הכיתה. המשמעות של התואר הזה:

1. אני תמיד צריכה להיות בועדת קישוט (ולא בועדות החשובות).
2. כשהמורים צריכים לצייר משהו על הלוח, הם קוראים לי. "סמדר! בואי תציירי על הלוח סוס!"
3. אני צריכה לצייר (במקום המורים) את כל הפלקטים של הכיתה; ואחר-כך של בית-הספר; ואחר-כך של המושב.
גם כשהייתי מבוגרת, וציירת מקצועית, המשיכו לבקש ממני לצייר פלקטים ללוח המודעות (לפני חגים ומסיבות). אני שונאת לצייר פלקטים, אבל מעולם לא אמרתי לא. הרגילו אותי מילדות שזה התפקיד שלי. כך שדאגתי שיהיו תמיד בבית כמה בריסטולים…
הכי אהבתי לצייר במחברת ביולוגיה רישומים מדוייקים של חלקי הפרח וחלקי מערכת הנשימה… כשגדלתי, התפרנסתי בין השאר מציורי ביולוגיה מדוייקים לספרי לימוד. זה היה כף.
פעם קראתי ב"דבר לילדים" (עיתון לילדים) שיש בתל-אביב מין בי"ס לאמנויות שקוראים לו "תלמה ילין", והילדים לומדים שם ציור, וכיתות הלימוד הן באוטובוס ישן… זאת אומרת – הם ממש לומדים לצייר בבית הספר !! אוי, כל כך חלמתי עליהם וקינאתי בהם.
לי לא היה מין דבר כזה בילדות, ללמוד לצייר. אז ביליתי שעות בלהתבונן בספרי ציורים. ליאורנדו דה וינצ'י; ציורים נפלאים בתוך ספרי ילדים של פעם. התרגשתי מהם כל כך. כל אחד מן הציורים הללו חקוק בי לעד. .

אפשר לצייר אותך?

כשאני מסתכלת על נוף אני לא חושבת – כמו אדם שפוי – "איזה נוף יפה! מעניין כמה עולה פה בית."
אני חושבת: אהא! העצים האלה עשויים מ"סאפ-גרין" עם קצת כתום. ואת המים של הנחל מערבבים מ"טר-ורט" עם אוקר וטיפה לבן.

כשאני מסתכלת על מישהו זר, אני לא חושבת – כמו כל אדם שפוי – "הוא נחמד? איך הוא לבוש? הוא עשיר? הוא היי-טקי?"
אני מסתכלת עליו ומהרהרת: המממ. יש לו צללים רכים כל כך סביב העיניים…החלק התחתון של האזניים שלו בקו אחד עם קצה האף…השפה העליונה שלו יותר מלאה מהתחתונה…יש לו מין הבעה נוגה בזוית הפה…יש לו גוון ירקרק בסנטר ובגבות…

לעתים רחוקות, כשאני ממש חשה חשק בוער לצייר אותו, אני נטפלת אליו. פונה אליו בזהירות מופלגת ואומרת: "סליחה, אני ציירת. אתה מסכים שאני אצייר אותך? " – בדרך כלל הוא יתבונן בי מוכה תדהמה, במבט שאומר: "משוגעת, תלכי ממני." מגיע לי.

מאניה-דפרסיה של ציירים

תהליך הציור הוא כמו מאניה-דפרסיה. מתייאשים ומתרגשים לסירוגין. כשמשהו לא מצליח (כמו למשל המיקום המדוייק של הנוצץ בעין…) זה הורס אותי. אני עושה, רצה 3 מטר אחורה להסתכל, חוזרת, מתקנת, רצה שוב אחורה להסתכל, חוזרת, מתקנת, מתייאשת, ושוב, ושוב, ושוב… עד שאי אפשר יותר ואני מאלצת את עצמי להפסיק, ולהמשיך מחר לתקן ולהסתכל ולתקן ולהסתכל. לפעמים אני הופכת את הציור, כדי שלא אעבור לידו במקרה ואראה שזה מצוייר לא בסדר וארצה שוב להתנפל עליו ולתקן…

ולפעמים משהו מצליח בציור. כמו למשל ההבעה בזוית הפה. ואז – אושר עמוק, עד דמעות. אין אושר גדול מזה שאתה חווה, כשאתה מצליח לבטא משהו מתוכך בציור. אלהים, תודה שעשית אותי ציירת.
Mania_dispersion_of_painters

למה ואן-גוך מת

ואן גוך מת כי לא הכירו בו ובגדולתו כצייר.
(גם לא חבר שלו גוגן, שלבטח ידע כי ואן-גוך טוב ממנו, אך התייחס אליו בהתנשאות.) אף אחד לא קנה ציורים שלו (להוציא ציור אחד ויחיד). אף אחד לא ראה שהציורים שלו נפלאים (מלבד מספר ציירים צעירים ולא ידועים). אולי גם היתה לו אישיות בעייתית. מה גם שהיה כואב ומר-נפש על שלא זכה בהכרה. כך שממש לא סבלו אותו.

דכאונו גבר בשנתו האחרונה. רופאו ד"ר גאשה טען כי הגורמים לכך הם אדי הטרפנטין שהוא שואף בעת הציור.
ב-27 ביולי 1890 לווה ואן גוך אקדח ממישהו, כדי לירות בעורבים. הלך לשדה התבואה הזהוב אותו צייר עשרות פעמים. שם ירה בעצמו. לאחר מכן שב לחדרו ששכר בפנסיון באובר (Auvers, Provence), נכנס למיטתו ושכב. לאחר שלא הופיע לארוחת הערב, הוזעק רופאו. ד"ר גאשה, משנוכח כי ואן-גוך ירה בעצמו, החליט להניח לו; להשאיר הקליע בגופו ולא להוציאו. יש סבורים היום כי לו הוציא הרופא את הקליע, היה מציל את חייו. הם טועים, כי ואן גוך החליט למות.

ואן גוך נשאר במיטתו, שליו ובהכרה מלאה. 36 שעות לאחר שירה בעצמו, ב-29 ליולי עם שחר, מת. והוא בן 37.

כל אמן יודע את האמת על טיבו ויכלתו כאמן. ואן גוך ידע כי הוא צייר נפלא. הוא מת כי האנשים לא ראו זאת. אמן נברא כדי להעניק השראה לאנשים. ולכן, ללא קהל הוא מת. נפשית או פיזית.