חוויות של מורה לציור

מכל הטיפוסים שקשה ללמד, הוא הגרוע מכולם. הוא יודע ה כ ל על ציור. הוא וירטואוז. כשאני מנסה להעיר לו כדי שיתקן פרופורציות, הוא נלחם נגדי בחריפות. מי שמנסה לתקן אותו הוא אויב. אני תוהה מדוע הוא כאן. בהדרגה אני תופסת, כי הוא הגיע לקורס כדי להוכיח – לי אישית ולעולם כולו – כי אין לו מה ללמוד וכי הוא יודע הכל יותר טוב. הוא ישוב הביתה מן השיעור ויספר לבת-זוגו בגאווה, ששוב הוא ניסה ללמוד – בפעם המאה – והוא בהחלט התכוון ברצינות! אולם שוב הוא נוכח לדעת – לצערו – שהוא במאה דרגות מעל כל התלמידים, כל השאר תת-רמה לעומתו, ואין לו מה לחפש שם. אין טעם לומר לו שחצי מהכיתה עולה עליו ביכולת.
נותר רק לומר לו – צר לי, אינני מורה מספיק טובה בשבילך. אינני יודעת איך להתמודד עם חוסר ענווה. שלום.

לו היה טעם, הייתי מספרת לו זאת:
בהיותי כבת 40 נסעתי לניו-יורק ללמוד ציור. ישבתי בקולג' בכיתה של מאתיים סטודנטים גילאי 18. הסטודנטים חשבו שאני מפקחת, או סתם תמהונית פריקית מבוגרת. מאחורי היו כבר ידע רב ונסיון ארוך-שנים בציור ובהוראת ציור, בעוד שאר הסטודנטים היו בתחילת דרכם. אולם לרגע לא חשבתי שאני חשובה מהם, או שאין לי מה ללמוד עם מתחילים. הייתי אסירת תודה שזכיתי ללמוד שם. ישבתי בשורה האחרונה, מציצה ומתאמצת לראות את הדוגמן בינות לעשרות הראשים שלפני; ציירתי וציירתי ובכיתי מרוב אושר. בחודשים הללו למדתי יותר מאשר בעשר שנות ציור.

ועדיין יש לי, כציירת, אינסוף דברים חשובים ביותר ללמוד, ויהיו לי עד יומי האחרון.
את כל זאת אני מבקשת לספר לו. אבל, כאמור, אין טעם. כי בניגוד לי, הוא יודע הכל. .